עקרון יצירת המציאות
וזרימת האנרגיה

 

בתקופות קודמות היו אלו נביאים וחכמים שהסבירו את הדרך בה אנו יוצרים את מציאות חיינו ואילו כיום המדע מאשר אט אט את אותם עקרונות. בשנים האחרונות מתרבים המחקרים המצביעים על כך שקיים בתוכנו כוח רב עוצמה המביא מחשבות, הדמיות, מלים וצלילים לכדי ביטוי בעיצוב מציאות חיינו. אנו אלו היוצרים את מציאות חיינו הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית, מה שאנו מחליטים להאמין בו בה לידי ביטוי מעשי בחיינו. מתוך בחירתנו החופשית, מתוך החלטתנו האישית, אנו יכולים לעצב ולשנות את שניצב למולנו. תאור נרחב למחקרים המתפרסמים בנושא חדשות לבקרים, אני מביא בהרחבה בספרי רוחניות מעשית ובהמשך נתרכז בתמציתם של הדברים הקשורים בצד המעשי של תהליך היצירה.   

כיצד עושים זאת? כיצד יוצרים מציאות טובה יותר? כיצד ברמה המעשית ניתן לשנות את הסרט שבו אנו חיים? ובכן, תהליך יצירת מציאות מודעת דומה להכנתה של עוגה בעלת מרקם, טעם וניחוח נפלאים, אך לשם כך כידוע יש לשלב ולהתאים בין מרכיבים ותהליכים שונים. טעמנו האישי, ניסיוננו, רמת הקשב, עוצמת כוונתנו ומודעותנו מסייעים בידינו לשנות, להוסיף, לגרוע, להעצים או לעדֵן את התהליך עצמו ואת תכולתו. קווי המִתאר שיפורטו בהמשך הם טיפים, מעין ארגז כלים בסיסי שיכול לסייע לנו ברמה המעשית בשעת יצירה יום יומית.

הפעולה הראשונה שיש לבצע נשמעת אולי פשוטה, אך היא אבן דרך חשובה בתהליך. כדי ליצור מציאות יש צורך בהבעת כוונה החלטית וממוקדת. אדם שרוצה להינשא מן הראוי שיצהיר את כוונתו זו ליקום; זוג שחפץ להביא ילדים לעולם עליו להצהיר על כך. אין הכוונה שצריך להודיע על כך ברחבי העיר, אלא שיש צורך להביע ולהצהיר באופן פנימי ובצורה ברורה את אשר אנו חפצים בו. כדי לברוא דבר מה נדרשת תשוקה טהורה, אמיתית ומלאה. כשהכוונה המובעת מפינו אינה ברורה, כשלא קיימת בצדה תשוקה, כשלא קיים רצון אמיתי, כשלא קיימת יוזמה – המציאות שנכריז עליה לא תיווצר.

 

כשאיננו מציבים מטרות כלשהן, ולו הקטנות ביותר, וכשאיננו ממוקדים, איננו יכולים לברוא מציאות מתוך מודעוּת. "סוד" תהליך היצירה הוא מיקוד ורמת תשומת הלב שאנו מעניקים לתהליך. כדי להניע אנרגיה נדרש כוח מחשבתי ממוקד. כדי ליצור מציאות יש לחשוב כל העת על הנושא שבחרנו ולהיות ברורים ועקביים בבקשותינו. אם נהיה ממוקדים במחשבותינו ב-20%, ניצור רק 20% מהמציאות שאנו מבקשים; אם נהיה ממוקדים ב-100%, אם נביע כוונה טהורה, צלולה ובהירה, ניצור בשלמות את המציאות שבה אנו מעוניינים. אם אנו צובעים ציור בצבע אדום, ונוסיף לאדום מעט ירוק, או מעט צהוב, נקבל תוצר סופי בצבע שונה, כך אם אדם "מזגזג" במחשבותיו, "מזגזג" בהחלטותיו ובהתנהגותו, תהליך יצירת מציאות חייו יהיה קשה יותר.

 

כשאנו מבקשים שינוי בחיינו, האם אנו באמת מתכוונים לשינוי אמיתי? כשאנו מביעים בקשה ליקום, האם אנו באמת נכונים לעמוד באשר ביקשנו?

במקום להסביר ליקום מה אנחנו לא, נסביר מה אנחנו כן: במקום לשדר נגטיביות, נשדר פוזיטיביות. במקום לומר: "אינני רוצה להיות כמו אמא שלי", נאמר: "אני אשה יפה, חכמה ואוהבת". במקום לומר: "אני לא רוצה חברים טיפשים", נאמר: "יש לי חברים חכמים". במקום לומר: "אינני רוצה להיות עני", נאמר: "אני עשיר וכך הוא". כלומר, לא רק שיש להימנע מלומר מה שאנו לא, אלא שיש לקבע את מה שאנו כן. איננו מביעים תקווה שאנו רוצים להיות עשירים, אלא אנו מאשרים את דבר היותנו עשירים כעובדה קיימת ומוגמרת. כשאנו רוצים כסף, נתמקד בו ולא בחוסר שלו אצלנו; כשאנו מעוניינים בבן זוג, נתמקד בו ולא בבדידותנו, ובהתאם – מי שמחפש בריאות טובה אל ישוחח על מחלות אלא יתמקד בבריאות.

 

כשאנו מכירים אנשים שאותם אנו מחבבים יותר או פחות, כשאת חלקם נכנה "חברים" ואת חלקם "אויבים", הרי שהאתגר האמיתי הניצב לפנינו הוא שינוי זווית הראייה – לראות באויב חלק מאיתנו, לשלוח לו רגשות חמלה וחיבה למרות עוינותו, וכך לא רק שאנו משנים את הסרט אצלנו, אלא שבסופו של דבר נביא לכך שהסרט ישתנה גם אצלו.

בשעה שאנו ממוקדים במחשבות מסוימות, עקרון המשיכה (והדחייה) מושך או דוחה משדה חיינו אירועים שיגשימו את מחשבותינו. אם נשדר לסובב אותנו רגש של אהבה, שמחה, תחושת ביטחון, שפע והכרת טובה, זו בדיוק המציאות שנמשוך חזרה לחיינו שלנו. אכזבה, כעס, שנאה, הרגשת חוסר, בלבול, ספק ומתח ימשכו אלינו את אותן התכונות בדיוק. מתוך כך ניתן לומר שלעולם איננו טועים, אנו תמיד צודקים – אנו תמיד מקבלים את מה שחשבנו עליו, אנו הנביאים המנבאים בצורה המדויקת ביותר את עתידנו.  

אמונות המושרשות בנו, בין אם הן אמונות אישיות, משפחתיות, שבטיות, או אמונות עממיות, קובעות במידה רבה את הלך מחשבותינו. עד כמה קשה לשנות תבניות והלך מחשבה נוכל ללמוד בין היתר מהעובדה שרק מעטים מאלו הנולדים למסגרת של חברות נחשלות מצליחים לצאת ממעגל הנחשלות. "לאחר העני הולכת העניות" נרשם בתלמוד, הלך האמונה והמחשבה במציאות החיים הוא כה חזק, עד שאצל רבים מצב שונה של הוויה כמעט שאינו נתפס.

 

כיוון שיצירת מציאות קשורה בתפיסה, הרי שאם "נתכנת" את מוחנו לראות דברים בצורה מסוימת –כך בדיוק נראה אותם. כיוון שתפיסת המציאות של מוחנו קובעת את אופיה של החוויה, וכיוון שלכולנו רצון חופשי, הרי שכפי שהיפנוזה מרפאה מחלות קשות כך גם כל אחד מאיתנו יכול, בעזרת שכנוע עצמי עמוק, להשתנות ולשנות. 

 

לאחר שביצענו פעולה, לאחר שהבאנו לידי ביטוי את רצוננו שכוונתנו תיעשה, עלינו להרפות ולאפשר לאנרגיה שיצרנו, בהתאם לתודעתה ולטובתנו העליונה, לפעול. הרפיה יוצרת סוג של ריק המושך ומאפשר לאנרגיה חדשה להיכנס. רק משהרפינו את האחיזה בישן מתאפשר לדבר מה חדש להיכנס.

גופנו נושף ושואף אוויר כל העת, מוציא ישן ומכניס חדש, מוציא אנרגיה משומשת וממלא אותו בחדשה. כשאנו מרפים, כשגופנו ומחשבותינו רפויים, מתאפשרת זרימה חדשה ורעננה במקום הישנה. אדם רָפוי מזמן לעצמו רִפּוי. כשאנו מתמלאים ברעננות חדשה, כשאנו טעונים באנרגיה חדשה, יש לנו גם מה להעניק לסובב אותנו. התנגדות מושכת התנגדות, הרפיה מושכת הרפיה. כשאנו רפויים ומרגישים שיש לנו הכל, כשתחושותינו מורות לנו שמאומה לא חסר לנו, אנו מושכים אלינו את אותם הדברים, אנו מושכים ליישותנו שפע. התקשרות והיאחזות מקורן בתודעה של עוני וחוסר, התנתקות והרפיה מקורן בתודעה של עושר ושפע. כשאנו מרפים ומתנתקים מהישן, אנו מאפשרים לחומרי דישון והזנה חדשים להיכנס ליישותנו ובעזרתם מתאפשרת צמיחה חדשה נוספת.

 

כשאנו מרפים מאחיזתנו ומשחררים דבר מה ישן, אנו מחקים את דרכו של הטבע. כשגרגר חול מתגלגל – מגיע אחר במקומו. כשענן נע ממקומו – יתפוס אחר את מקומו, כשטיפת מים זורמת במורד הנחל – תבוא במקומה חדשה וכן הלאה. כשאנו מרפים או מתרוקנים יגיע בהכרח דבר מה חדש. זו דרכו של הטבע – זרימה וארעיות.

 

כשאדם תורם הוא נתרם מעצם הנתינה, העברת אנרגיה, נתינה לאחר מביאה אנרגיה חדשה, נתינה לנותן. עשייה למען הזולת תביא בהכרח עשייה בעבורנו וכפועל יוצא מכך ניתן לומר שלמעשה איננו בעלים של מאומה בעולם הזה, אלא לזמן קצר, וכשאנו מרפים ומשחררים אנו מחקים כאמור את דרכו של הטבע הסובב אותנו. בימים אלו הסובב אותנו משתנה בקצב מואץ, דבר המקשה על האחיזה ומקדם את ההרפיה. טוב נעשה אם נקשיב רוב קשב לרחשי לבו של הסובב אותנו, שכן רחשי לב אלה הם גם רחשי לבנו שלנו.

ליקום דרכים משלו להביע את עצמו ולכן אל לנו לשפוט את התהליך ותוצאותיו המיידיות, שכן לעיתים עובר זמן בין מועד הבקשה למועד התקיימותה. כדי שבקשתנו תמולא עשויים גם דברים נוספים, כאלו שלא חשבנו עליהם, להשתנות בעקבותיה. כשברור לנו שכל תהליך מסייע ונועד לשרת את טובתנו העליונה, הרי שהקבלה וההרפיה קלות יותר, ולכן סבלנות, שכנוע פנימי עמוק שמה שיצרנו משרת את טובתנו העליונה, ואי שיפוטיות, הם מרכיבים חשובים בתהליך.

 

כל הבעת עמדה עם סיומו של תהליך יצירה היא בבחינת הגבלת האנרגיה ששלחנו, זו שיצאה מאיתנו לבצע את מה שביקשנו. ליקום יש אינטליגנציה גבוהה משלנו, "נסתרות דרכי האל". כשם ש"מה שרואים משם לא רואים מכאן", כשם שמהקומה ה-12 של בניין רב קומות רואים מה שלא רואים מהקומה השלישית, כך לכל יצירה יש דרכים רבות להביע את עצמה וכך היקום, במענה לבקשותינו, עונה ויוצר בדרכו שלו. נשמת העל שלנו מסנכרנת את הדברים כך שאלו ייענו לטובתנו העליונה, זו שאינה מצויה בשדה הראייה המקומי שלנו. טוב נעשה אם נצטנע ונבין שהסנכרון בין מערכותיו השונות של היקום נשגב מבינתנו וכשאיננו מבינים בהגיוננו האנושי דבר מה – זה ממש סביר בהחלט.

 

כאמור, טוב נעשה אם נאפשר לאנרגיה לבצע את מלאכתה, שהרי בסופו של דבר אם התוצאה הסופית מסיבה זו או אחרת לא תיראה לנו, תמיד יש ביכולתנו ליצור דבר מה חדש.  

אם נצפה בפוטנציאל כלשהו ונחווה עליו את דעתנו, כשנחשוב שרצוננו אמור להתממש בדרך כלשהי, אנו יוצרים מציאות על גבי מציאות, שכן עצם הבעת דעה על דרכה של האנרגיה היא בבחינת הנחייתה והגבלתה. הרפיה ופתיחות הן מצב של הוויה שבו אנו שומעים, מקשיבים, רואים, טועמים או חשים בכל צורה אחרת, אך ללא הבעת עמדה, בבחינת "כל אפשרות שתתממש היא טובה, נכונה ומשרתת את טובתנו העליונה". במקום להילחם על אמת כזו או אחרת, קבלת כל האמיתות, כל האפשרויות, כל הפוטנציאלים כולם מאפשרת לאנרגיה להתגלם בצורתה המיטבית. המאסטר היוצר מסמן מטרה, אך מאפשר לרוח, בתבונתה האלוהית הנשגבת מבינתו, להוביל אותו בבטחה אל עבר מטרתו. מהרגע שההתנגדות הוסרה, מהרגע שאיננו כופים את דרכנו על הרוח, מתאפשרת זרימה טבעית שוטפת.