עקרון האחד

עקרון האחד

עקרון האחד מבטא את האחדות הקיימת בכל, זו הקושרת הכל בכל. היקום משול למעין פאזל ענק, אשר כל פיסה בו, ותהא זו הפיסה הקטנה ביותר, מצויה בדיוק במקומה, כל פיסה מציינת תודעה בעלת נקודת מבט, סוג של חוויה, אמת, תפיסת מציאות כלשהי המקושרת דרך שדה אנרגטי לכל שאר התודעות. התודעות משפיעות על אותו שדה ומושפעות ממנו, כמעין פיסת קרקע משותפת שעליה חיות תודעות רבות. את האחדות המכילה כל, התודעה המשותפת הקולקטיבית הקיימת ברחבי יקומנו, אנו מכנים בשם: אחד, אלוהות או אלוהים.

 

הבנת הדואליות, קבלת השונות

הקושי הטבעי שכולנו חווים בקבלת האחדות ובהבנת עקרון האחד מקורו בחוויית הדואליות. כבני אנוש אנו מרבים להגדיר לעצמנו הגדרות הנובעות מהשוואה בלתי פוסקת שאנו עורכים. אנו משווים כל הזמן כיצד דבר כלשהו נתפס יחסית לדבר-מה אחר, ומתוך אותה השוואה אנו יוצרים לעצמנו הגדרה. כשאנו מסווגים דבר או מצב מסוים אנו עושים זאת, כאמור, ביחס לדבר או למצב אחר. כך, לדוגמה, אם "נצבע" מציאות מסוימת בצבע שחור, הרי שהדבר ייעשה ביחס למציאות אחרת שצבעה לבן, וכך ההגדרות שאנו מגדירים לעצמנו כל העת עוסקות למעשה במונחים דואליים כמו טוב או רע, אהבה או שנאה, קר או חם, יום או לילה, יפה או מכוער, שמח או עצוב, גדול או קטן וכן הלאה.
 
בחיי היום-יום אנו משווים בעיקר דברים הנמצאים בין הקצוות הדואליים. ככל שאנו מגדירים הגדרה מדויקת יותר כך אנו מגדירים גון ביניים כלשהו, המצוי בין שני הקצוות הדואליים, וככל שנגדיר גוני ביניים רבים יותר, כך יילכו ההבדלים וייטשטשו. לדוגמה: המרחק בין צבע שחור לצבע לבן יהיה ברור יותר מאשר בין גוני הצבע אפור בהיר ואפור כהה. ככל שמספר הגוונים מתרבה, האחדות היא זו אשר תופסת את מקומה של הדואליות.
 
התפיסה הדואלית מדגישה את הנפרדוּת והשונוּת. כשאנו תופסים את בני האדם החיים בעולמנו כשונים זה מזה, מקורה של תפיסה זו נובע מאותן הגדרות דואליות שהגדרנו לעצמנו. כשאנו מצביעים על אדם מסוים ומגדירים אותו כאדם טוב, אנו עושים זאת תוך התייחסות לדמותו של אדם אחר, אשר להבנתנו הוא שונה ופחות טוב מזה שעליו אנו מצביעים.
 
הנפרדוּת משמשת כאמור כלי לצורכי השוואה, המסייע בידינו להגדיר דברים טוב יותר. בעולמנו, מן הלאו אנו לומדים על ההן, מן החושך אנו מסיקים מסקנות בקשר לאור, מתוך הנפרדות אנו לומדים להגדיר את האחדות. כשם שרק בזמן שהאור נכנס לחדר חשוך הוא יודע להגדיר את עצמו, כך גם חברינו, אחֵינו, בשר מבשרנו, הטובים יותר והטובים פחות, מסייעים לנו להגדיר את עצמנו. חוויית הנפרדות הדואלית היא זו אשר ממסכת ומעמעמת את האחדות ולכן קבלת השונות היא קבלת הדואליות. קבלת השונה מאפשרת לנו לחוות מתוך אהבה את כל מושגי הדואליות שבהם התברך עולמנו. כל הנקרה בדרכנו מאפשר לנו להגדיר את שלא היה אפשר להגדיר ללא התקיימותו ומתוך כך נכון להקרין תודה ואהבה לזה המסייע בהתפתחותנו.
 
משמעותו של מושג האחד אינה פוגעת בדואליות, המדברת על נפרדות ואחדות כעל שני קצוות מנוגדים, אלא מכבדת את שניהם ומכירה בכך שהכלל מורכב, כמו בפאזל גדול, מהפרטים השונים שבו (מאלו שבעינינו טובים יותר ומאלו שטובים פחות) ומתוך ההבנה שכל אלו הכרחיים לקיומו ואינם נפרדים ממנו. כולנו מהווים חלקים שונים ומגוונים המרכיבים שעון ענק. אין בשעון חלק חשוב יותר או חשוב פחות, אלא כל חלקי השעון, בין אם יהיו אלו הברגים, המחוגים, או גלגלי השיניים, חשובים במידה זהה, שכן כל חלק מחלקי השעון הכרחי לפעולתו התקינה. וכך, כשבחיי היום יום בעולמנו אנו עוסקים ומעצימים כבדרך קבע פרטים מסוימים במקום את הכלל, כשהאני האישי גובר על האני הקבוצתי ואינו נמצא עמו באיזון, כשאנו עוסקים בהעצמת האגו ובגאוותנותו של הפרט הבודד במקום בהבנת מקומו של זה במערכת הכוללת, הרי שהעצמתו של הקולקטיב נפגעת ופעולתו התקינה של השעון נפגמת. כל פרט חשוב ויקר למערכת הכוללת, אך אינו שונה במאומה מהפרטים האחרים החשובים לא פחות. במובן זה הדגשתו והעצמתו של פרט אחד על חשבון פרט אחר לוקות בחוסר הבנה. כך, לדוגמה, מנהל של חברה מסוימת אינו שונה במאומה מכל עובד אחר באותה חברה ולמעשה, ברמה העמוקה, כבהולוגרמה, העובד מכיל בתוכו כהיבט רדום את תכונותיו של המנהל עצמו, כשם שהמנהל מכיל בתוכו את תכונותיו של העובד. לכל אחד מהעובדים השונים בחברה יש תפקיד אחר במערכה, כל אחד מהם הגיע לחוות היבט אחר של החוויה הכוללת ומתוך כך רצונו של מנהל להיטיב עם עובדיו ורצונו של העובד בטובתה של החברה שבה הוא מועסק אמורים לבטא הבנה זו. כבוד והערכה הדדית מבטאים את הבנת השוויון.
קבלת השונות הינה קבלת האחדות

קבלת השונות הינה קבלת האחדות

קבלת האחדות נובעת מתוך קבלת השונות. כולנו שונים זה מזה, יחד עם זאת, כל אחד מאיתנו הוא היבט אחר של אותה אחדות, של אותה אלוהות. כל אחד מאיתנו מהווה חלק שונה בפאזל הכולל. כולנו שונים, אך יחד עם זאת מחוברים וחווים חוויה קולקטיבית משותפת. כל שונות מסייעת לכלל להגדיר את עצמו טוב יותר, כל שונות מסייעת לאחד לחוות את עצמו מהיבט נוסף, מכיוון נוסף, מזווית ראייה נוספת ושונה. כשאנו מקבלים את השונות אנו מקבלים את האחדות, שכן השונה מאיתנו מהווה חלק מהאחדות הכוללת. כל דעה שונה, כל תפיסת מציאות אחרת, הן דרך נוספת להביט ולפרש את אותה מציאות. כל מציאות, כל אמת, הן כפי שהן נתפסות בעיני המתבונן, כלומר בצורה סובייקטיבית, ולמעשה המציאות המלאה מורכבת מאוסף של אמיתות סובייקטיביות רבות. כמספר זוויות הראייה של המציאות, כך גם כמות האמיתוֹת.
 
כשאנו מקבלים את עקרון האחד, קל לנו יותר לקבל את האחר, קל לנו יותר לקבל את העובדה שהקרובים לנו ביותר – ילדינו, משפחתנו, חברינו, כמו גם אלו הרחוקים מאיתנו (כמו שכנינו) ואף אלו שאיננו מכירים כלל, מהווים חלק מהאחד, מהאלוהות, ומתוך כך גם חלק מאיתנו.
 
כזכור, בהתאם לתפיסה ההוליסטית, לא רק שהפרטים הבודדים והשונים זה מזה מהווים כמעין גלגלי שיניים קטנים בשעון גדול, אלא שבנוסף כל פרט, כל גלגל שיניים בודד, מייצג את המכלול השלם, את השעון כולו, אם כי הוא מביא לידי ביטוי אך מִקְטע צר ממנו. מתוך הבנה זו עולה שלא רק שכל בני האדם בבסיסם אינם נפרדים ושונים כפי שאנו תופסים זאת, אלא שבני אדם שקשה לנו לקבל אותם, ואף אותם בני אדם שאיננו חפצים ביקרם (נגדיר אותם במסגרת הדואליות כרָעים או כאויבים), מהווים כמעין חלקים רדומים ביישותנו שלנו, חלקים שאינם באים לידי ביטוי בחיינו אלו, אך קיימים באופן כלשהו בנו. אותם חלקים רדומים הם כאיברים נוספים בגופנו, אך אנחנו איננו מודעים לקיומם.
האדם עצמו, כל אחד ואחת מאיתנו, מייצג בדמותו את האלוהות, את האחדות השורה בכל. האלוהות היא קולקטיב, המורכב מיחידים שבו-זמנית מכילים בתוכם, כל אחד מהם, בדיוק את אותה האלוהות, את אותה אחדות כוללת. כל תודעה בודדת ביקומנו מכילה בתוכה בדיוק את אותה אלוהות, אך האלוהות הזאת באה לידי ביטוי בצורות שונות. חלקה מביא עצמו לידי ביטוי בצורה בולטת יותר וחלקה בצורה בולטת פחות, אך כאמור נוכחותה המלאה של האלוהות מצויה כל העת בכל.
כלים שלובים וקפיטליזם מערבי

כלים שלובים וקפיטליזם מערבי

על פי עקרון האחד הכל שלוב בכל, כמעין שטיח אשר משיכה באחד מחוטיו בצידו האחד מושכת מיידית את אותו החוט בצידו האחר. עולמנו הוא בבחינת כפר גלובלי קטן, שכל מה שמתרחש באחת מפינותיו משפיע ומושפע בו-זמנית מהמתרחש בפינה אחרת בו. כשעץ הגדל בסין פולט מולקולת חמצן, המולקולה תנוע ברוח ותהיה מסוגלת להעניק חיים לילד איראני שחי אלף קילומטרים ממקום יציאתה. כך גם ענן גז רעיל, הנפלט ממפעל בסין, עלול לגרום זיהום אוויר בצידו השני של האוקיינוס, בלוס-אנג'לס שבארצות הברית. בהתאם, מולקולה של גז הנפלטת מצינור מַפְלֵט של מונית בלוס-אנג'לס עשויה לזהם את ריאותיו של אדם המתגורר בסין.
 
היה זה לאחרונה הנשיא האמריקאי, ברק אובמה, שבנאומו לפני חברי פרלמנט במצרים הגדיר את אותו קשר המחבר בין כולנו במלים הבאות: "כשמערכת פיננסית נחלשת במדינה אחת, הצמיחה נפגעת בכל מקום. כששפעת חדשה פוגעת באדם אחד – כולם נמצאים בסכנה. כשאומה רודפת אחרי נשק גרעיני, סכנת המתקפה הגרעינית מאיימת על כל המדינות. כשקיצונים אלימים פועלים באזור הררי אחד, אנשים מעבר לים מצויים בסכנה... בעידן חדש זה... לנוכח התלות ההדדית שלנו, כל סדר עולמי שיחתור לשים אומה או קבוצה מעל לאומה או קבוצה אחרת, מוּעַד מראש לכישלון".
 
הכל שלוב בכל וחוק פיסיקלי ידוע הוא, שכל מערכת נוטה לאזן את עצמה. השונות הקיימת בתוכנו מבקשת אחדות, שכן זהו מצבה הבסיסי ואחדות היא איזון – איזון חברתי, תרבותי, כלכלי, גיאוגרפי או אחר. כשם שהמים במפל נשפכים מראשו בכוח הכבידה (גרוויטציה) לתחתית, כך גם הבנתו ויישומו של עקרון האחד מביא עימו לזרימה של אנרגיה ומשאבים לכיוון הצדדים החלשים, חסרי האנרגיה, במערכת. כשאנו מבינים שהאחר, שונה ונפרד ככל שיהיה, הוא עדיין בו-זמנית חלק מאיתנו, כשאנו מבינים שבמערכת של כלים שלובים הזרימה נעה תמיד מהצד המלא יותר לצד המלא פחות, זהו אות לכך שאנו מקבלים את התודעות האחרות הזקוקות לעזרה באשר הן ומסייעים להן מתוך התובנה העמוקה שקבלת האחר, השונה, היא קבלת העצמי. עזרה לאחר היא עזרה עצמית, חמלה באשר היא הינה חמלה עצמית. 
 
בעשרות השנים האחרונות אנו צופים בהתחזקותן של כלכלות המערב, אך עם זאת עולמנו חווה פערים כלכליים הולכים וגדלים בין כלכלות מצליחות יותר לאלו המצליחות פחות. חלוקת ההכנסות נעשית פחות ופחות שוויונית והפערים בין העשירים לעניים הולכים וגדלים. מחקר שפורסם בשנת 2006 על ידי ארגון האומות המאוחדות (UNU-WIDER) מצביע על כך שסך הנכסים של 85% ממשקי הבית בעולם מרוכז בידי 10% מהאוכלוסייה. למרות שחלוקת סך הנכסים במספר האוכלוסין בעולם מייצגת סכום ממוצע של 20,000$ (דולר אמריקאי) לאדם, הרי שבפועל היקף הנכסים הממוצע לאדם במדינות העשירות בעולם מגיע עד ל- 181,000$ לעומת רמה של כ-1,000$ במדינות העניות, פער של למעלה מפי 100.
 
הצלחת הקפיטליזם המערבי אינה אמורה לפגוע בצדדים החלשים בעולמנו, אלא להיפך –   לסייע להם. הקפיטליזם יצר עושר נוסף בעולם, אך חלוקתו לאחר אינה מובנת די צורכה. לעיתים אנו מוצאים שמדינות ויחידים תורמים ועוזרים לאחֵר שלא מתוך בחירה חופשית וכוונה כנה, שלא מתוך הבנת עקרון האחד, אלא מתוך ראייה של תשלום מס הכרחי כל שהוא.
 
עוד לפני מאות שנים תאר המשורר הפרסי סעדי משיראז ((Sa’di of Shiraz, 1184-1283 את התלות ההדדית הקיימת בין כולנו במילים:
 
                                  "ילדיו של אדם* הם איברים בגוף אחד
                                  כיוון שנוצרו ממהות אחת.
                                  כשאיבר אחד נפגע 
                                  איברים אחרים אינם מוצאים מנוח.
                                  כשאינך מזדהה עם מצוקתם של אחרים
                                  אינך זכאי להיקרא בן אנוש".
 
 
ברגע שנבין שכל אזרח או מדינה הם מעין איבר בגופו של עולמנו, ידאג "המערב העשיר" לסייע לאחר, לאומות הנחשלות והעניות יותר, כשם שבעת מחלה הגוף כולו מתגייס לסייע לאיבר הפגוע. סיוע לאחר אין משמעותו פגיעה בעושרו של המערב, אלא שריפויה של אומה אחרת, של איבר פגוע בגופו של עולמנו, יביא בהכרח לתפקוד כולל טוב ומאוזן יותר של עולמנו כולו, להתרחבותה של הכלכלה העולמית ובצידה ליצירת עושר נוסף לכל שכן, התורם תמיד נתרם.
 
 
* הכוונה לאדם הראשון על פי סיפור הבריאה (ספר בראשית)